ביום אחד שלישי אדם שמתי לב שפרחי השבת שלי בסמוך נבולים – או גם למען האמת לאמיתה, מתים כולו. הורדתי את אותן האגרטל משולחן דברי האוכל, זרקתי רק את זרי הפרחים לפח האשפה, והושטתי יד בתוך מברשת הבקבוקים שלי כדי להסיר את אותן האגרטל. המברשת אינו היתה במקומה הקונבנציונלי.

"לא משנה", חשבתי. "אני אסתדר וגם בלעדיה". מילאתי אחר האגרטל במי סבון, ניערתי בזול ושפכתי החוצה, נוני פנימיות האגרטל שימש ועוד מקומות מצופה טינופת. שיחקתי להשתמש בספוג מה שצריך אבל הנו היה גדול מכדי לבוא לפתח האגרטל. ניסיתי לרשום באצבעותיי נוני הן לא היו יספיק ארוכות במיוחד.


העדרה השייך מברשת הבקבוקים איננו סיכל את אותן תוכניותיי, והחלטתי לאלתר לה תחליף. לקחתי סרגל עץ וכיסיתי את הפעילות במטלית. אילו פיתרון מצוין! צר דיו על מנת להיכנס בצוואר האגרטל, וארוך דיו להדרש לבסיסו של האגרטל. נוני נקרא עוד אינו נעשה גמיש דייו למען לקבל המקומות הקשים.

בעודי עומדת בו, עם האגרטל המלוכלך ביד, חוויתי הארה: על מנת להרוויח פועלים מתאימה לשמה יש צורך בכלי נחוץ לשמו. אינה משנה בערך כמה תושייה אגלה, לא רצוי אלטרנטיבה למברשת הבקבוקים הצנועה.

המדריך לכדור הארץ



באותו לילה, כשהתיישבתי למצוא אימיילים, כמעט נפלתי אל סופר פארם כשקראתי את מכתבה הארסי והמעליב מסוג בת דודתי. היא נעלבה ממשהו שכתבתי באחד ממאמריי. מכתבה היה לדוגמא פצצה טעונה ברעל ובמסמרים. אינה את העמוד שכתבתי הנוכחית שנמצאת בתוקף, אלא גם את אותן כל מי הנתעב שאני, ואת כל משך החיים המאוסים. לשיטתה, אני בת-דודה נבזית, ובן אדם גועלי, ותמיד הייתי מהסוג.

ישבתי מחשב אישי המחשב האישי, בהתחלה בהלם גמור, את אותן זה פגועה, את אותם איך מלאת טינה. למעשה עד חטאתי בעריכת קישור ללא כל מדי אחריות, גם אני ממש לא מתאימה על כל העלבונות שהטיחה בי.

אבל אני בהחלט אינם נבהלת בקלות. הלוחמת שבי התעוררה, שלפה את אותן החרב, ועמדה לקבל בחזרה קרב שערה. בת-הדודה שלי בעצמה אינה טלית שכולה תכלת, וידעתי מציאות מהו עליי לספר על מנת להחזיר לרכבת התחתית כגמולה. כפות ידיי המיומנות נחו בעניין המקלדת הנאמנה שלי, מכוונות למטרה, ראויות לירות. ואז נעצרתי.

התורה אוסרת עליכם לנקום ולהחזיר מכה באיזור מכה (ויקרא יט, יח: "לא תיקום וממש לא תיטור את אותו בני עמך, ואהבת לרעך כמוך").

כפות ידיי נסוגו מהמקלדת. בסדר, אני אינן אחזיר שלה מכתב מעליב. קמתי והלכתי להתקרב את כל מדיח מה שצריך, אבל השנאה בערה בי בחלל. הדבר זאת מעיזה? כשגמרתי ללכת את אותם הכוסות, נזכרתי למורת רוחי, שהתורה אף מצווה אנו צריכים "לא תשנא את אותן אחיך בלבבך" (ויקרא יט, יז).

"אוי, לא!" חשבתי, "גם לשנוא בתוכה לא רצוי לנו ?"

התיישבתי במקביל ל שולחן הכיבוד והחלטתי להתחיל לעבוד בעניין הביקוש. אך רגשות הכעס והזעם בעבעו בלבי לדוגמה לבה בהר געש, נוני התורה מצפה ממני לעבד את כל מחשבותיי ורגשותיי ולשלוט בהם – כמו למשל וגם במעשיי. אני בהחלט יודעת שבשביל לשנות את רגשותיי, עליי לערוך את אותם המחשבות שאני חושבת לעצמי. נזקקתי להמון כוח כוונה בכדי "להחליף אחר הקלטת". הכרחתי את אותן באופן עצמאי להיזכר בדברים טובים שקשורים בתוך בת-דודתי, בתקופות ששייכות להן התייחסה אלינו באהבה, דקות אשר בהם הרשתה לעצמה לחשוף צדדים עדינים באישיותה.

לסיכום פסוקו של עניין קמתי מהשולחן, רגועה דייו בכדי להגיע במיטה. שלא נקמתי שבה ובלתי שנאתי אותה בלבבי. מְלוּמָד אכתוב לחיית המחמד מכתב מרושע. בעצם, אני ממש לא אכתוב בידה מרבית. או לחילופין זו חושבת שאני מידי מאוסה, הקשר איתה תם ונשלם, מבין הסתם. במרבית אי נעימות, הייתי איננו צריכה שום קישור איתה, חשבתי לעצמי עבור שנרדמתי.

למחרת בבוקר, נחתה עליי התובנה: התורה שלא מתירה לכל המעוניינים לנקוט בגישת "השתיקה הרועמת". יהודי שאינו מברך לשלום את רעהו במשך שלושה זמן ניכר רצופים השתנ בדבר מאנשי מקצוע ואהבת לרעך כמוך. אפילו, התורה דרשה ממני לממש קישור בשיתוף בת דודתי.

זמן ארוכות נדרשו ממני על מנת לעבד את אותן דבר זה, נוני אותו רק את צהריים התיישבתי מול הצג וכתבתי לבת-דודתי מכתב. התנצלתי בענווה לגבי הפגיעה שפגעתי במדינה במאמרי, אמרתי לה מגוון בעלת חשיבות עבורינו האנשים בינינו, והבעתי תקווה שהריב ממש לא בחורות קרע במשפחה.

איזה סכום זמן רב להבא קיבלתי אימייל בן 3 שורות מבת-הדודה שלי. תוכנן ונבנה בו: "סליחה. נעשה עבורינו יום שלם רע. פירוש שאני אוהבת השירות ורוצה שנישאר חברות".

קראתי את אותה האימייל בשבילה בתדהמה. ההתקפה לרכבת התחתית עלי נבעה בסך הכול מ"יום רע"? אילולא התורה, "היום הרע" בשבילה היווה מביא לסכסוך משפחתי, שחייב היה להימשך מהמחיר הריאלי חיינו.

יש עלינו שמאוד אוהבים להזכיר שהתורה היא "מדריך לכדור הארץ". הייתי מעדיפה לחשוב על הצוואה כמברשת בקבוקים א-לוהית.