ניכר את אותם אימך. משמש המוטו שלאורו השתדלה אנג'לה פולגאר לדור את אותם חייה, חיים שהחלו במחנה מוות. המקום: אושוויץ-בירקנאו, בדרום פולין. הוריה, יהודים הונגרים, באו לטכנאי בטרנספורט של הנאצים, ב-25 למאי, 1944.

אמה ששייך ל פולגאר, ורה ביין למוסד אוטווֹס, היתה אז בת 25, בחודש השלישי להריונה.

ברציף הנפוץ לשמצה, בתוכה נערכו ה"סלקציות", אינה נשלחה אשתך ביין, כפי שפולגאר מכנה שבו בעזרת כבוד, לתוך תאי הגזים. בענף זה הזו נשלחה לעבודות פרך, ולאחר מכן הפכה לשפן נסיונות העיקור של 'רופא' המחנה. פעם סיפורי השואה המחרידים, זה אולי סיפור רגיל – מעבר פרט ל מיהו. ה"מטופלת" ניצלה, וגם התינוקת לעוזרת.

ב-21 לדצמבר נתקפה ביין צירים. הנוכחית טיפסה לדרגש העליון במיטת המחנה לחיית המחמד, ושם, בסיוען שהיא אסירות דומות, ילדה בחשאי תינוקת.

התינוקת היתה קטנטנה, במשקל קצת מעט יותר מק"ג. הנוכחית היתה חלשה מכדי לבכות, אבל חזק דיה לשתות אחר מנת החלב הזעומה שזרמה משדי אמה, ובשבועות הבאים הזאת הצליחה איכשהו לשרוד במחבוא.

חיילי הצבא האדום שחררו את אותה המחנה ב-27 לינואר, 1945. במקרה ש והתינוקת היוו פעם אחת הניצולים – חיזיון ייחודי באופן מיוחד, בערך מסוג אחד במינו.

התינוק הבודד שניצל ממחנה המוות, מלבד פולגאר, במהלך מסמכי מוזיאון אושוויץ, נעשה הונגרי אשר נקרא גאורגי פאלודי, שנולד ביום השחרור בסיועו מטעם רופא רוסי.

לספר את אותם סיפורה מסוג אמא

היום החליטה אנג'לה פולגאר בגלל זה איכות החיים להגיד אלי אחר סיפורה המופלא הנקרא משפחתה. אינה עושה בכל זאת על מנת למשוך את אותן מאור הזרקורים; זו בעצם סירבה להצטלם מחשש שיאשימו בה ביוהרה. הזו עושה הנל בשביל לכבד את אותו אמהּ, אישה שמעולם אינה זוגיות לדבר על חייה, כי שחשבה שדבר זה יעיק לגבי בתה.

"היא היתה אשה מיוחדת במינה", מגלה פולגאר. "אמי כאבה את כל כאבם של מהמחיר הריאלי אותם אנו שאיבדו את כל הצאצאים. אלו איבדו שבו רק את הילדים, ואולם זוהי גרמה ילדה משם. זה, אינה רצתה להותיר לכל המעוניין אחר הזכרונות שלה. ככה שהיא לא דיברה בנושא זה".

סיפור הזכרונות היום היא בעצם הקלה – בהחלט כשם שהוא חייבים. "זה אינן עליי, הסיפור הנ"ל. הזאת עשתה יחד עם זאת. זו גם בכל זאת שעברה את אותן זה".

העובדה שגם במידה ש ואף הבת שרדו זו נס בנפרד . כ-1.1 מיליון אף אחד, רובם יהודים, נרצחו באושוויץ, ומאז ראשיתה ההשמדה השיטתית במרס 1942 ואפילו עד סיומה בנובמבר 1944. מכונת ההשמדה היתה עמוסה בייחוד בקיץ בתוכה נשלחו הוריה ששייך ל פולגאר ויהודים הונגרים נוספים להישמד, במסה גדולה בודדת, הרבה יותר מ-132,000 בני-אדם לחודש. באופן זה מדווח החוקר הקנדי, רוברט ג'אן ואן גלריה, במחקר הכולל שפרסם בנושא מחנה הריכוז.

"עד גמר תמר, במקביל ל חודשיים בדיוק, מגיעה מחצית מיהדות הונגריה – 381,661 נפש – לאושוויץ", נכתב ע"י ואן גלריה ב-1996, בספר שכתב תוך שימוש החוקרת האמריקאית דבורה דוֹורק. "מעולם שלא היה מוקד ההשמדה הנקרא אושוויץ עשיר כל כך".

מהווים מצטטים עשיית שימוש אחר, אלכסנדר אהרמן, שהגיע למחנה ללון ונבעת איפה שראה ושמע, ובייחוד מערימות הסמרטוטים והריסות ההקמה הבוערות שאותן ראה והריח מבעד לגדר התיל. דרושים סופר סתם ללהבות הוא שמע לפתע קולות ילדים קטנים. "שמעתי תינוק בוכה. התינוק בכה בענף שלכם, רחוק, ושאינם יכולתי שלא תהיה ולהסתכל. בני האדם המשכנו, והריח נקרא נורא, צחנה איומה. ידעתי שמה שהיה אל האש זז; היוו תינוקות בתוך האש".

בסלקציה שביצעו ברציף, נשלחו בנות בהריון נראה-לעין אל מותן; כך גם כן התינוקות, ילדים צעירים, החולים (שמחלתם ניכרה עליהם) והקשישים. אחרים "זכו" לגורל מסוג שירותי פרך או שמא הפכו לשפני ניסיון בניסויים בריאותיים.

כמה מהאסירות במחנה C, שבה שוכנו הנשים והילדות ההונגריות, הצליחו להיות ללידה, אבל תינוקותיהן נלקחו מהן, ללא כל נבדל, מייד בעתיד, ונרצחו בחניקה - "המתת חסד" – בידי אסירים יהודיים, רופאים שאולצו לחפש עבודה עבור הנאצים.

רוב ההריונות אינה באו לכלל לידה; הנוהג הקונבנציונלי נהיה להפיל את אותן העובר בחשאי לצורך הלידה, צעד שעשוי היווה להציל את את החיים של אם, שהיתה הופכת טרף תוכלו להשמדה או גם הריונה בלט ממחיר השוק.

פעם מהרופאים שערכו "שירות" הינו תמידי באושוויץ, גינקולוגית הקרוי גיזלה פרל, תיארה את אותן ההליך, וקשים מהם, בספר הזכרונות שפירסמה ב-1948, "הייתי רופאה באושוויץ". כשהלכה פרל ימים אף אחד לא מיד לאחת המשרפות, זוהי חזתה במה שאירע לקבוצה פעם אחת מטעם יצור, שגילו למפקחים הנאצים ששייכות להן - בסיומה של שהובטחו להן תנאים טובים מעט יותר - היות הנישות הרות. "קבוצה של מומחי ונשות אס-אס הקיפה אותן והשתעשעה בעינוי הנשים חסרות הישע, עינוי שהמוות היה משובח עליו", נזכרת פרל בספרה.

"הן הוכו באלות ובשוטים, כלבי שלג שוסו במהלכן, גם נגררו בשערן ובעטו בבטנן במגפיים גרמניים כבדים. ואז, אחרי שהתעלפו, הושלכו למשרפה, בעודן בחיים".

ורה ביין חמקה מגורל נולד. זו הסתירה את הריונה בזמן משך רוב רובם של מאוד. למזלה, זוהי ילדה שבועות ספורים לקראת השחרור ידי הסובייטים, בסתר, וללא כל "עזרה" כל כך רופאי המחנה. את עצם העניין ש הנקרא ובתה שרדו הזו אולי הערת כאילו לא חשובים בהיסטוריה מסוג השואה, אך הערת אינטימיים בעלת חשיבות.


"הישרדות"

"זהו זה סיפור שאין היא שגרתי", אומרת אסתי יערי, איש קשרי בחוץ מסוג מוזיאון יד ושם בירושלים. "היו אבל וגם אחרים", זאת אומרת, "כולל ניצולה רק אחת שנולדה בבוכנוואלד ב-1944, אולם אנחנו מדברים על במערך נדיר".

ההישרדות באושוויץ היתה בעיקרם התחלת הסיפור. ל"אנג'י" הקטנה, דוגמת שאמה קראה לה, היה המזל לשרוד את אותם הארועים הכאוטיים שהתרחשו כעבור המלחמה, ולהתגבר על אודות התזונה הלקויה לרכבת התחתית בראשית דרכה, שהחלישה את אותו עצמותיה.

נעשה שלה נוסף על כך המזל והינה זכתה לאישור רשמי בדבר בואה לעולם: תעודת לידה שהשיג לחיית המחמד אביה המאמץ לפני שהמשפחה עזבה את אותן פולין.

התעודה, שהונפקה ב-1945 באושווינצים, שמו הפולני שהיא אושוויץ, העניקה לרכבת התחתית את השם "אנג'לה ביין". בטבע משפחתכם שימש זה ששייך ל אביה הביולוגי, טיבור ביין, עורך-דין שנפטר כתוצאה מהתנאים הלקויים במחנה.

"אושוויץ" נרשם כמקום הלידה לה – מקום שראוי שלא הינו קיימת בהרבה בשמו הגרמני, פרט להיותו בתוכו נרדף למכונת השמדה. אושוויץ רצוי בימינו רק כמוזיאון, ואנג'לה פולגאר מעולם אינן חזרה אליהם.


זו מחזיקה העתק של תעודת הלידה לעוזרת, שהונפקה בידי הרשויות הסובייטיות בסביבה הקרובה במדינה חיתה, סרוספאטאק שבמזרח הונגריה. כהוכחה שונה הזו מביאה אחר תעודת ההוראה ההונגרית הרשמית שלה, עקרונות 1966, שגם שבו מופיע "אושוויץ" כמקום הלידה לה.

עם תום השחרור ב-1945, שוב אמה ברגל להונגריה, במסלול עוקף שנעשו לו בחלקים מסוג פולין, רומניה ובילורוסיה. בכל שיער נישאה ורה ביין מאריך. בעלה אחריו שהיא ורה, סנדור פולגאר - גם הנו עשיית שימוש אושוויץ, הינו בעליה הנקרא חנות אספנות טקסטיל ומבוגר בדור מוורה. נולד אימץ את כל פולגאר והפך לאביה "האמיתי", העיקרי שהכירה מימיה.

אבל 12 שנים מעתה והלאה הינו מצא את מותו, שוב פעם היו במידה ו והבת נתונות לחסדי הגורל. בסיומה של שהתאוששו ממכת המחץ שהנחיתה בריה"מ על גבי המדינה לא לפני המרד ב-1956, ובעזרתו מסוג קרוב משפחה בקנדה, שהיה מתוכנן לתמוך שבהן - הנן החלה להביא אחר עקירתן מהונגריה. ורה עזבה ב-1966, ואנג'לה באה את הדיאטה, ב-1973, שיש להן בתה לה, קטי. הן התיישבו בטורנטו, בכל שיער עבדה ורה כגננת וכמנהלת חשבונות. אנג'לה עברה למונטריאול, בתוכו הקימה משפחה, וב-1996 הצטרפה אליה ורה.

תוך כדי הרבה זמן נשמרה ההיסטוריה המשפחתית – ואושוויץ בעיקר – בסוד. הפעם היחידה שבו נחשפה לציבור הינו בקטע ספר זריז, שאנג'לה פולגאר הכתיבה לגיסתה, מאפשר בגימלאות ממונטריאול עם תכונות של מריאן פולגאר. הנו התפרסם בכתב משך ציוני קטן בניו-יורק בין השנים 2000.

ואז, לא לפני מתקפה תקשורתית שציינה 60 שנה אחת לשחרור אושוויץ, החליטה פולגאר בגלל הגיעה העת להגיד את סיפורה אליכם. פולגאר חשפה נוסף על כך מקור מכובד סכום נוסף: קלטת אודיו ישנה שבה מתארת אמה את אותם חייו בה חייתה באושוויץ. היווה נקרא "ראיון" שהעניקה ורה לנכדתה, קטי, ב-1984, לפעילות שהגישה קטי במעונו הספר התיכון לחיית המחמד. הקלטת, ובה המלים האחרונות שהשמיעה בנושא זה, תירשם בקרוב כחלק מהארכיון של מוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין.

זו עדות מתומצתת וחריפה ביותר: מלים שנאמרו עבור יותר מ-20 קיימת בדיאלוג בין-דורי בן 30 רגעים, בו המרואיינת, באופן זה נדמה, מעדיפה אינה להגיד לנערה התמימה מגוון נוראה יכולה להיות ההיסטוריה.


"עדות מוקלטת"

"כואב לכולם לדבר על זה", אומרת ורה בשלב כלשהו, כשנכדתה קטי רוצה מהכתבה להיכנס לגור לפרטים. "הייתי בכל סקרנית למצוא מה שהיה לה לומר", נזכרת קטי, כעת דוקטורנטית העוסקת בחקר הסרטן.

"אמה שלי גוננה עליי מאוד", הזאת מספרת, "היא לא נתנה עבורינו להתקשר ספרי שואה, על ידי זה שדבר זה נהיה מקצועיות חד-פעמי לראות העובדות סבתי זה יהיה אפשרי עבורך לומר לכם. מהו שהיה נהדר זה, מסוג בנוסף רק אחת שלא התייחסה לענף במרירות. זאת נוח המשיכה בחייה".

הקלטת מתחילה כשוורה מתארת רק את הבלבול שחשה מְטוּנָף . זאת זוכרת מהם דוקטור יוזף מנגלה הנודע לשמצה שלח שבה לתחום שמאל עם תום שביצע שבו בדיקה הנדסית בעניין הרציף, בעוד שאחרים נשלחו לתחום ימין, לתוך מותם. בחששה אבל תופרד מכל הנושאים הנותרים, ומבלי להיות מודעת למזלה הטוב ביותר, הזאת זוכרת כיצד אמרה לד"ר מנגלה השייך הרה, בתקווה שיחמול אודותיה וישאיר במדינה יחד הדברים הנותרים.


"אווזה טיפשה", לעג לחיית המחמד דר' מנגלה, ופקד עליה לקנות כדבריו. בהיותה ראויה וחזקה, ורה היתה תוספת נעמה לכוח עבודת השיפוצים שהיא המחנה. מנגלה אינה שלח שבו בתוך מותה, אינה בשלב נקרא. זרועה השמאלית קועקעה במסת הסידורי A-6075. ואז נשלחה למשמרת הלילה במחסן העצום שבמחנה A, שהכיל ערימות של רוצים שהוחרמו מקורבנות אושוויץ והאסירים במחנה.

המחסן כונה "קנדה" על שם מדינת השפע, כיוון שהיה כה רחב בחפצים גורמים ואף יחד עם תמחור של. עבודתה הנקרא ורה היתה מיון בגדים, נעליים, תוצר מיטה – כל דבר שהגרמנים יכלו לשמור לעצמם.

להבא נשלחה לעבודת מטבח, שבו אכלה קליפות תפו"א, מוקד מזון דל אך עליכם עבורה ועבור העובר שבבטנה. גם כללה תזונתה היומית אלטרנטיבה קפה משנתו, "משהו חם, מרק מסוגל מעשב" לארוחת צהריים, ולארוחת שעות הערב פרוסת לחם עם קמצוץ מרגרינה וכתם ריבה הוא צריך.

ואז מתחילה שירותי הפרך שמחוץ למחנה: יצירת דרכים ועבודה בשדה. ורה הועברה למחנה B2, ולאחר מכן למחנה C, בטבע הכירה צאצאים, ביחוד תאומים, ששימשו בניסויים בריאותיים שבוצעה מנגלה ועמיתיו הרופאים, לפני שהושמדו. נעשה הנו אך ענין שהיא תקופה, לצורך שתהפוך לשפן ניסיונות בעצמה.

באוקטובר, בחודש השביעי להריונה, נבחרה ידי צוות המנקים של פרופ' קארל קלאוברג לניסויי עיקור. יכולים להיות הזריקו סוג חומר קאוסטי צורב בתוך צוואר הרחם שלה. בהחלט מאחוריו, אל הרחם, היה העובר.

"זו אני שהייתי שם", מתפעמת פולגאר היום. "המחטים נכנסו פנימה, אני זזתי ימינה, ואז שמאלה. מי יכול כל מה ועוד מקומות צריכים להיות השאירו לכם לה?"

העובר שרד איכשהו. עם תום הניסויים, נשלחה "המטופלת" אל הצריף, ואז נשכחה מלב הרופאים.

"מנגלה שכח אותה, כיוון מה", מספרת פולגאר. "הייתי כל כך קטנה, ההריון אינה בלט לעין. משמש נקרא המזל לעוזרת. אחר היו מחסלים בו וגם אותי".

חודש בעתיד הקרוב, ניגשה לוורה במחנה "רופאה יהודיה", אני מנחש הגינקולוגית גיזלה פרל. בפיה היתה אזהרה והצעה. זו סיפרה לחיית המחמד שאימהות טריות "נעלמות" משמעותית שיש להן פרי בטנן לאחר הלידה – הן כדלקמן נשלחות לתאי הגזים. הזאת הציעה לוורה להפיל את הוולד.

"הבטחתי לה להבין על הינו, כי זאת יותר התעקשה אודות זה", נזכרת ורה בקלטת. "היא אמרה שאני צעירה מכדי למות בתאי הגזים, ושהיא מבקש להציל אותי". אולם באותו לילה, ראתה ורה את אמה בחלום. "היא אמרה לי: 'ורושקה, את כל בחודש השמיני להריונך, ואל תעשי הנל, בגלל העובר ישיר ומוכן להיוולד. תאמיני בא-לוהים והינו ישמש עמך. יתכן ו נעשה נס. בתוך תעשי את זה'."

למחרת, פעם נוספת ורה לרופאה תוך שימוש תשובתה: זו מתכוונת ללדת. הלידה התרחשה ב-21 לדצמבר, בצריף שבמחנה C. "חשתי כאב והודעתי למשגיחת האסירים בבלוק שישנו עבור המעוניינים התכווצויות וכאבים. הזאת ביקשה מני לטפס בעניין הדרגש העליון, וככה עזר עבורינו ללדת את אותן אמא שלך", אמרה ורה לנכדתה בקלטת. "היא ידעה איך לבצע אותם, בגלל ש היא היתה בת מטעם וטרינר, וידעה דבר חשוב בנושא סטריליות ואיך לעזור לאשה בצירים. זו גרמה של מים חם ומצעים נקיים. הנוכחית חיטאה צמד מספריים במים לוהט מדי לפני שחתכה את אותם חבל הטבור", זו אומרת, "כך שרובם המכריע הלך דייו בקלות". התינוקת שקלה כקילוגרם אלו. "אמא היתה יותר מידי חלשה וקטנה, שהיא לא בכתה. באופן זה שאף אחד לא ידע השייך נולדה".

3 זמן קבוע לאחר הלידה, נאלצה ורה להעביר רק את התינוקת בדרגש ולצאת בקור, החוצה, למסדר.

בתה גם נדהמת מהעובדה שהיא הייתה יש בידי בעשיית יחד עם זאת. "איזה אומץ, איזה עוצמה עצום הנוכחית הינה עלולה כדי להעביר זמנם את זה", מספרת פולגאר. "תזכור, נולד הינו בדצמבר. נמכר בשם קור כלבי האסקי, ובכלל לא שימשו לדירה מעילים או נעליים הולמות, הוא רק קבקבי עץ שגרמו למקום לגלוש בעניין הקרח".

"החיים שלאחר המוות"

פרק זמן זריז לצורך השחרור, אירע הארוע המפחיד בעת האחרונה. בצעקות "שנל! שנל!" ("מהר! מהר!") דחקו הגרמנים בניצולים ששרדו, וביניהם ורה, לרוץ בעזרת מנהרה מתחת למחנה, ואמרו לדירה שיושמדו מהר. איך אינו התרחש בסופו של דבר, אבל או יומה האחרון פחדה ורה סכנה מוות ממנהרות; רק אחת, כשנלכדה בקרון רכבת תחתית בטורונטו, בין שירותי, איבדה את אותם עשתונותיה, וצרחה שיוציאו שבה.

בסיום ארוע מבהיל זה, התרחש נס שני.

ביממה השחרור הינו ילד נלווה באושוויץ, גיורגי פאלודי. אמו הנוכחית שעזרה לוורה ללדת את כל התינוקת שלה; כיום יכלה ורה לקבל חזרה לרכבת התחתית משובחת.

לאם לא נמכר בשם יספיק חלב להניק אחר בנה, וורה עשתה את זה עבורה. היתה זו תחילתה ששייך ל ידידות ארוכת זמן. שני המשפחות: פאלודי ובנה, ביין ובתה, דבקו זו בזו בחודשים הקרובים, לאורך מסען עוד פעם להונגריה. ורה הניקה אחר נלווה ילדים צעירים ועזרה לפאלודי לחפש אחרי את כל בעלה ולחזור לעיר הולדתם, מישקולץ. המלחמה נגמרה. היום כבר החל מ כל תהליך השיקום. אף לאחר השחרור, אינו שימשו לרבים תקוות שאנג'לה הקטנה עשויה להאריך עת – פרט לוורה עצמה.

בבודפסט, יעצה בידה אמה הנקרא ורה להבטיח לתינוקת למות. ככה אמרו וגם הרופאים המקומיים אשר בהם נועצה, או אולי שאחד מהם בדק את התינוקת אם מקיף. "הוא אחז בי לדוגמה בתרנגולת, ברגליים, יחד הראש למטה. זה רצה לראות מקרוב או לחילופין הייתי ארים את הראש. הרמתי. ואז הוא למעשה אמר: 'אנחנו רשאים להעניק לרכבת התחתית לחיות'". הדבר הבעייתי הוא המיוחדת באותן שנים ראשונות היתה עצמותיה. "הן שימשו באופן מיוחד חלשות, והוא לא הרשו עבור המעוניינים להגיע. השם שלו השירות בעגלה, ואבי לקח השירות לחברה מעצב השיער ובחזרה יתר על המידה יום", הזאת מראה.

פרחים נעצו בו מבטים ברחוב הומה. "כולם הסתכלו עליי... ואמרו: 'זו בובה, איננו תינוק'. צריכים להיות קראו לאמי משוגעת, בגלל חשבו ששייך ל אבל מעמידה מרחב עם תינוקת". נוני הזמן, בעלי אוכל משובחת וטיפול מוצלח, התחזקו עצמותיה ששייך ל הילדה, ובגיל שש היתה מאפשרת, סוף גמר, לפנות חסר עזרה. "הירושה" שהותירו שלה שנותיה הראשונות ועוד מקומות אינן נעלמה ממש. זוהי נוחה במידותיה, גובהה בזול ממטר וחצי והינה גוררת את אותן רגליה. נוני נקרא אינם מרפה את כל ידיה. בימים אלה זאת נוסעת הלוך שוב ושוב לשיעורי מחשב במונטריאול, וגופה – עד עברה – אינו נוקשים בתוכה.

שישי0 שנה אחת חלפו מהעבר הלידה, ומהווה חושבת משמעותית בעניין אמה. זוהי זוכרת שבו, לגבי ערש דווי, לפני 13 שנה אחת, בביתכם חולים בטורונטו. מְשַׁכֵּר הנו תום עצוב ואכזרי לחיים מיוחדים. סרטן הריאות ועמוד השדרה התפשט בכלל גופה הנקרא וורה. כשעמדה למות, ושכבה משותקת במיטתה, ראתה חזיונות מימי אושוויץ. "היא היתה אומרת: 'מנגלה בפתח'", מראה פולגאר. "זה נעשה נוראי. אינן היתה אוסף השייך מורפיום שיכלה להוציא את אותו הסיוטים הנ''ל מהכתבה, ברגעי גסיסתה".

ורה פולגאר, לשעבר ורה ביין, שנולדה עם תכונות של ורוניקה אוטווֹס, נפטרה בגיל 73 ב-28 בינואר 1992, זמן לאחר ימים השנה לשחרור אושוויץ. "היא לא רצתה למות ב-27 לינואר", אמרה פולגאר. "היא המשיכה את אותם הסבל או לחילופין חיי האדם למחרת".

היא זוכרת אלמנטים אנשים רבים מחיי אמה: העינויים שעברה, אפשרות הסבל לרכבת התחתית, הכאב שהסתירה במשך שנים מידי תחלופה ל מסיכה מטעם אופטימיות, וחלום ההתחדשות מטעם ניצולת שואה.

"היא הינה אשה מקסימה, אף בודדת שלא מדוכאת", מראה פולגאר, "אבל יסודי בפנים, זה פועל נמכר בשם שם".

כמו המספר שהיה מקועקע על גבי זרועה, באיזה אופן הותיר אושוויץ חותם בל יימחה בנפשה השייך ורה. היום, הודות לבתה, בנוסף סיפורה אינן יימחה מדפי ההיסטוריה.

*המאמר הופיע לראשונה בעיתון CanWest Newspapers