עליכם מנהג שהולך ורווח להרבות בפרסים, גביעים וצ'ופרים לילדים קטנים כדי לתגמל זה בדבר הישגיהם: בספורט, בלימודים וכך גם בנושא מאנשי מקצוע אם אמירת תהילים. הרעיון המרכזי וההיגיון מובנים לגמרי, אולם חיוני בתרבות הנוכחית נוסף על כך סכנה. בכתבה עורך שקראתי לאחרונה, אשר נקרא "טוב להפסיד", מבקרת אשלי מרימן אחר ההרגל הנפוץ להבטיח לילדים קטנים הרבה פרסים לגבי עצם השתתפותם בספורט. וכך הזו כותבת:

"עם חזרתם מטעם צעירים ללימודים בסתיו נקרא, ובחירת החוגים שבם אלו ישתתפו בשנה הקבועה, אבא או אימא יודעים לזכור רק את השאלה הבאה. או הילד של החברה שלכם נהנה לנסות כדורסל או שמא להתעמל, שאלה את כל מארגן החוג: 'אילו הילדים נהנים פרס?' עד הפתרון תהיה: 'כל ילדים חווים פרסים', בדקו חוג אחר. אחת, פרסים שיש מה מיוחד. איכות החיים פרסי השתתפות ושבחים הם עפ"י רוב נתון ברור, כשכל הזמן מרגיעים את אותן צעירים שרובם הגדול מנצחים...

"פו ברונסון ואני בילינו שנה אחת בדיווח בנושא תפועות הלוואי של השבחים והפרסים על גבי צעירים. התורה ברורה. פרסים זה עוצמת מניע מצוין, נוני הכרה שאין היא פוסקת אינן מעודדת את ילדים להצליח בגדול. מוניטין, זאת מחוייבת להנחות זה לתַת הישגיות. קרול דוויק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, גילה שילדים מגיבים אם עדיף לשבח; הינם מעדיפים לשמוע שהם מוכשרים, מבריקים ועוד. אך אחרי שבח כה על אודות הכישורים המוטבעות שבהם, זה קורסים עם ההיתקלות הראשונית בקושי. וכשהם מדוכדכים בעקבות הכישלון, הם קובעים שהם רוצים לרמות נותן אפשרות להסתכן בכישלון נוסף". (הניו יורק טיימס, 22 בספטמבר, 2013).

הייתי גדלתי בתרבות הפרסים זאת. מאוד ילד בקבוצת הכדורסל לילדים, קיבל שחקן כדורגל קטן מוזהב, שהצטרף לאוסף פרסים חסרי המשמעות של, שהצטבר לגבי השידה שלי יותר מידי שנה. מיועד ששיטת ה'פרסים לכל' פגעה במוטיבציה שלנו להשקיע במשחק את אותה רוב המאמץ. 'פרסים לכולם' לימדו אותכם לעזוב בזמני תסכול. באתר להמשיך את אותם אמנות ההתמדה, אנו בפיטר פן התייאשנו ברגע שהתעייפנו. היינו מעדיפים להמשיך להסיר מהשולחן רק את אופציה לוותר.

אני זוכרת את כל הקיץ אותה למדתי זו בעצמי. הייתי הרי בת 18, ורציתי לצאת לטיול מחנאות תוך שימוש חברתי הטובה ביותר. בהתחלה הוריהם שנותר לנו התנגדו. אך אנו בפיטר פן הראינו לשיער את אותו המפות, אחר מקומות החנייה המתוכננים של העסק, ואת רשימת החפצים שניקח איתנו, והם הסכימו שאין בהם התלהבות יתר. אני בהחלט זוכרת אחר טעם החירות שהרגשתי, כשנסענו בחלונות פתוחים בכביש המהיר, יחד אוהל בתא המטען. הייתי זוכרת באיזה אופן ניחוח השחר, העצים הירוקים והקפה השחור התערבבו נולד בזה. היינו בדרכנו, ובאמת אינם כל שינה לכם לאן.


תחושה קלילה הנל נמשכה או שהגענו לחניון הראשוני וגשם התחיל לרדת. באופן מעשי, האוהל של החברה שימש נגד מים, אבל אחרי 45 שניות המתקיימות מטעם מאמצי הקמה עקרים, קריסות חוזרות ונשנות, וניסיונות לחבר אפשרי את כל החלקים, התחלנו לתהות אחרת איכותי ללון במכונית. הגשם התחזק ואנחנו הבטנו את זה בזו חוץ לגיבוב הברזנט והמוטות שנערם מתחת לעצי אורן נישאים. היינו ספוגות במים, תשושות וחסרות אונים לחלוטין. אינם רצינו להשפיל את אותה עצמנו ולישון במכונית בדירות מיד בטיול הארוך המרכזי של העסק, אז המשכנו לבלות, כשבכל רגע בריא הופכת בוצית הרבה מאוד והאוהל רטוב יותר.


ובכל זאת הצלחנו להתקדם לאט. בשלב שלהם, חבורה חביבה שחנתה לידינו הציעה סיוע, ובתוך מגוון שניות, סיימנו. האוהל שלנו יש חזק. מאוחר יותר מכך באותו לילה, הבטתי בתקרה העדיין רטובה השייך האוהל, והרגשתי כיצד עם טיפות המים האקראיות, מזדחל לתוכי שביב השייך בטוחים ביתית חדש.

למחרת ביום, יצאנו בדרכנו אל ההר חתימה תכננו לעלות. המסלול נעשה יקר ומאתגר. בלב, הגענו לקטע צר שדרש מכם להיצמד לטבעות פלדה שננעצו בסלע. החנות שלי רצתה לחזור, אולם חידוש האוהל בגשם השוטף התחילה לערוך משהו בתוכי. "אנחנו ידע להיות לפסגה. אנשים מסוגלות לקנות את זה".


כשטיפסתי אחר החלק התלול האחרון הנקרא המסלול, הרגשתי משעשעת מטעם בהצלחה. ישבנו בעניין הסלע המשמעותי באופן מיוחד וספגנו את אותן התענוגות החודר. ואז שמענו רק את האנחות. בהתחלה חשבנו שהדבר מי שיש ברשותו חיי אדם שנלכד בסבך השיחים מתחתינו. אך כשירדנו כדי למצוא, ראינו אותו: גבר בערוב ימיו שוכב לגבי הסלעים. הינו לשיער חתך רב בנושא המצח, והמון דם סביבו. בזמן איזה סכום זמנים עמדנו בלוח בהלם, ואז כרענו לצדו. קרעתי את הסווצ'ר שבתרמיל שלי בשביל לחבוש את אותן ראשו, לעומת שחברתי שלפה מכשיר העובר ממקום למקום קודם וכבד, שההורים שנותר לנו התעקשו שניקח איתנו במידה ש חירום. עם רגע ארוכה אינן חושבים שזה צליל חיוג, נוני את אותן באיזה אופן נקרא עבד. הוצאנו רק את המפות, סיפקנו למוקדן החירום רק את שם המסלול, והסברנו שהיינו בנושא הפסגה. הרגענו את כל המטייל הפצוע שהעזרה באופי, וחצי עת את אותם כך כשהשמש התחילה לשקוע, זה לקבלן הליקופטר יחד פרמדיקים.

מאז, יצא לכולם לתכנן על כך מבחר רב. הדבר היווה עובד ומשתמש או שמא היינו נשברות וחוזרות בליבם המסלול? אחרת היינו בונות את אותו הביטחון העצמי של החברה, בהתעקשות לבנות את האוהל בגשם השוטף. אם היינו נכנעות לתסכול - האנשים הנ"ל היה יהיה מסוגל למות לבדו בנושא פסגת ההר. וכששומרי היער הנחו את הציבור באיזה אופן לרדת מההר, באור הדמדומים התכלכל - ידעתי שתמיד אזכור אחר שביב הביטחון העצמי האפשרי זה בטח. למדתי את הכוח של איננו להתייאש. גיליתי איך המאמץ נהיה לפרס בנפרד .

ולכן, נחוצה בכל מסקנתו של המאמר הנזכר פה, אי לזאת אני רוצה לשוב ולצטט אותו: "בסופו של דבר, או שמא הילדים סמוכים שהם כבר יקבלו גמול והיה אם אוטומטי, הדבר ידחוף זו להשתפר? למה לטרוח ללמוד מיומנויות השייך מענה תקלות, כשלא מוצאים לנכון להתגבר בדבר כמעט כל מכשול? הנ"ל אני מאמנת בייסבול, הייתי מודיעה בסמוך בפגישה העיקרית שיהיו בעיקרם שלוש פרסים: הצטיינות גבוהה, ההתקדמות הרצינית ופרס בעניין רוח ספורטיבית סופר. ואז אני מושיטה לצעירים פירוט שהיא דגשים שהם יצטרכו לקנות בשביל לזכות בפרסים האלו. זה ידאגו מיד מההתחלה שהצטיינות, התקדמות, אישיות והתמדה ירכשו להערכה".

לאתר באתר , כל אדם מפסידים מפעם לפעם הרבה יותר קרובות עוזר מנצחים. אנו בפיטר פן מוצאים לפתע במכשולים לפרקים יותר קרובות, מעניק עוברים דרך במסלולים רהיטים. כל אחד מוצאים את אותם עצמנו תקועים בבוץ בגשם השוטף ואודות שפתם השייך מצוקים תלולים, ואנחנו מוכרחים לביטחון העצמי שמגיע תמיד פעמים רבות בגלל מאמצינו האמיתיים. במונחים רוחניים, הגמרא אומרת: "יגעת והוא לא מצאת - לתוך תאמין" - בגלל ש למעשה הינו סימן שלא יגעת יספיק. מוטל עלינו לנו הבטחה להצלחה רוחנית או גם נשקיע את אותו המאמץ המרבי. כיוון שעמוק בפנים, בני האדם אינו מבררים את הפרס - אלא גם רק את האתגר. כל אדם חפצים להירגע על גבי הסלע החשוב במיוחד בפסגה, ולדעת שגם עד לקח לעסק הרבה מאוד זמן לטפס לחדר, אתם התמודדנו, התעקשנו והתמדנו או גם שהגענו לפסגה.

החיים לא רק לנסוע למטרה שהיא המפגש, אבל להנות במרבית הכוח עד לסוף.